"אני ישוע, ילד האלוהים. ילדי, הייתי מחכה זמן רב לבאתך. לא רק בכפלה הזאת, אלא גם במקום שבו אתה עכשיו רוחנית. בא אל האור שהקיף את פצעי ומעטף את לב הקודש שלי. זה קריאתי אליך. גליתי לך, ולאחרים, את חדרות הלב הפנימיות שלי. בעוד העולם ידע את השלבים הרוחניים, עכשיו גלתי את הדרך לעקוב אחר כל אחד מהם. ועתה כל האנושות יכולה לדעת את לבי. אל תהסס להפיץ דבר זה של לבבנו המאוחד וחדרות הלב בכל מקום. אם ידחו את המסר, הם דוחים אותי."
מרינה: "ישוע, יש משהו שאנחנו יכולים לעשות, תפילה שיכול להיות לומר, או אנשים שנוכל לפנות אליהם כדי להפיץ זאת יותר?"
"אל תשאירי פחד, ילדי, מהדלת הסגורה בפניך. זה גאווה. אם אתה חושש מדחייה ולכן לא מפיצים את המסר הזה, זה אומר שאתה אוהב יותר את שם טובך מאשר אותי. ואתה לא יודע, עשויים דלתות רבות להיפתח רחב לפנייך שהחשת כי הן ישליכו אותך באף."
"אנחנו מתקדמים נפש אחת אחר השנייה. אני יודע שאתה לא אוהב מתמטיקה (הוא חייך), אך אחד ואחד עושים שני. מאמצים קטנים מצטברים ומתווספים. הייתי בטוח בזה. העולם לא יכול להעריך את נפש אחת. העולם לא יכול להשיג את הנצחיות. זה ראיה למרחב הגדול שיצרו בין האדם לבין הבורא באמצעות החופש הרציוני. אך חדרות הלב שלי פתוחות עכשיו ומאפשרות לגשר על הפער שבין השמים לארץ."
"כל מה שנותר הוא שהאנושות תבחר זאת. התפלל אז ללבבות לבחור בחדרים הקדושים האלה. אני מחכה להם."
"אור הנהדר שאתה רואה עכשיו זורם מפצעיי יאיר בעתיד כל לב ויגע בכל מצפון. אז לבבות יחפשו קדושה במקום לגנותה. תאוואות רוחניות יצטרכו לאיחוד עם רצון האל של אבי. הערכים ישנו והרוחנות הזאת תשוק לאחר."
"זה אז שסוף יהיה התחלה."