יום ראשון, 11 באפריל 2010

יום חסד אלוהי

(גלה לנביאה הקדושה פאוסטינה קובלסקה בפולין)

המשפט של ישו החסיד

(מרקוס): "כן, אדוני. כן."

אדונינו ישו החסיד

"-ילדי אהובי של לב הקודש שלי. היום, עם אהבה אברך אתכם כלכם. אנחנו שופכים עליכם החסדים הפעילים של חסד אלוהי, כדי לטהר אותכם, למלא אתכם בחן, להרים אתכם גבוהה יותר ויותר, כך שתבואו אלי, כך תתאחדו איתי ותחיו בי.

היום אתם זוכרים את הופעותי לאלמנט הקטנה של פאוסטינה קובלסקה, במשך שנים רבות בפולין, אליה הוספתי את הודעתי על אהבתי, ההודעות על הבור האינסופי של טובתי וחסדי והקריאה לכל האנושות. לחזור אלי, לחזור לזרועותי עם ביטחון פונה לחסד האלוהי שלי.

אבל קראתי, הקריאות שלי היו לשווא עבור רבים כי רוב האנושות לא קיבלה את הזמנתי, לחזור אלי אדוני ישועתה ושלומם, דרך דלת הרחמים, שאני פתחתי generously לכל העולם דרך בתי הקדושה פאוסטינה, ודרך זה הצעתי לאנושות את כל אוקיאנו של רחמתי. באמת, האנושות המשיכה ללכת בדרכים של חטא, מוות, אלימות, אנוכיות, פשיטת קדושה, אתאיזם, ורבים אחרים דברים שטניים שהאויב שלי הציע לאדם ואל אדם כי הוא לא אהב אותי, כי לבו הקשה, הוא קיבל. רבים בחרו בפועל את החושך על אלוהים, והכיוון שאנושות המשיכה בדרך זו של עצמי-השמדה, חטא ומוות, כך הרבה נשמות נבדדו לעד.

הרבה נשמות יכלו להיות מושעות אם הודעתי שסיפרתי לבתי פאוסטינה, על טובתי ורחמתי היו הועברו, מועברים ונודעים לעולם.

אבל מה עשו אלה שהיו להעביר את הודעתה? הם הכחישו אותם, רדפו אותם, אסרו עליהם, השתקו אותם והסתרום. לכן הרבה, הרבה נשמות אבדו לנצח, פותחים בליבי כואב מאוד פציעה שגורמת לו לדמם בצער ומאבק.

אתם ילדי, חייבתים לנתח את לבי, לסגור את הפצעים שנפתחו בו, בשל אובדן כה הרבה נשמות: באהבתכם, בהקדשתכם לחסדי האלוהי שלי, בהיכנעותך המוחלטת, ההיכנעות המוחלטת של חייך ללבי שבקשתי ממך במשך שנים רבות. רק כך תסגרו את פצעי ליבי, במרפא אהבתכם, ואז תגרמו ללבי לשמח עם שמחה.

העולם לא השתנה כלל מאז אזהרתי את עבדתי FAUSTINA KOVALSKA. ומשום שלא השתנתה כלום, משום שהדברים רק הולכים והגרעים יותר ומחמירים, משום שזה הופך להיות כהה יותר וכהה לקולי שלי, אני שלוח את העונש הגדול שאזהרתי אותו בתוך FAUSTINA.

כן, שלחתי את יום הרחמים, אך הם לא רצו. לכן, אני שולח את יום הצדק, ממנו אף אחד לא יוכל להימלט, ומה גדולה תהיה צדק זו לגברים.

פתחתי את דלת הרחמים, השארתי את דלת רחמי הפתוחה לכל האנושות, הדלת הזו שזה אימי הקדושה בהופעותיה כאן ובמקומות רבים על פני הארץ תמיד מזהרים לכם, מזהרים לכם, קוראים לך, נלחמים למענקכם.

אבל בני האדם לא רצו להיכנס דרך שער זה, הם דוחים את אימי, הם דוחים את הודעותיה, הם משחקים עימה ולא מסגירים עצמם לאימי, אינם מקדישים עצמם לאימי, הם מתנגדים לרוח הקודש שלי. בקרוב אשלוט את השער. בקרוב תסוג אימי, תשובה ותאסף ותהיה לך שומעת הודעותיה עוד יותר. אז אחזיק את שער צדקי ואעביר דרך זה כל אלה שהסגירו את לבם לאימי ולי. ובאחריותם הם יובאו אל הים של אש וגפרית שאין לה דעת קץ, שם יהיו בוכה וחקיקה לעולם ועד.

מהרו ילדי! הזמן נמוג, רחמי לכם עדיין מופקד כל יום מהגבוהים של השמים. פתחו את לבבכם ואם אשמע מאתכם כן, אבא אליכם במהירות גדולה יותר מן הרוח, אחזיק בכם, אענוק לכם ואשיא אתכם לאוקיינוס רחמי שלי ושם תהיו מואחים לי בצורה אינטימית יותר מהתינוק בתוך בטן אימו.

המשיכו בכל התפילות שאני נתתי לכם כאן, שהנתנה לך אימי כאן, כי דרך הן אשפה אל חיי היומיום שלכם נהר בלתי נודע של רחמים.

אני רוצה את לב! תתנו לי את כן, בני, שאתה שומע אותי עכשיו, אני רוצה את לבך, אני רוצה להיות אדונך, אני רוצה לשלוט בך, אני רוצה להנחיך, אני רוצה להתאחד עםך באהבה כזו עמוקה ומעריצת עד שתמיס בעצמך כמו מתכת שנזרקת לתנור ותיתכה בי. תן לי את לבך ואני אבוא אליו בשעה זו.

לכלכם, אני מברך אותך בסבלנות עכשיו".

(מרקוס): "-אנחנו נמשיך כן. (התעכב)כן, כרצון האדון. תודה רבה! מהלב, תודה רבה! (התעכב)כן ישו שלי, אתה יודע שאני כולך ואני תמיד איהיה שלך, תמיד שלך! (התעכב)כן, יחד. אנחנו, תמיד! (התעקב)להתראות!