יום ראשון, 27 בינואר 2008
ישו המשיח מדבר דרך ילדתו אן לאחר המיסה הקדושה הטרידנטינית בקפלה הבית בדודרסטאד/אייכספלד.
גואלי, דברי אלינו היום שוב ותן לנו כח ואומץ בדרך זו שלך.
תשע המערכות של המלאכים היו נוכחות. הם שרו את הקיריה, את האגנוס דיי, ושרו במהלך ההשתנות הקדושה. גברתנו הייתה נוכחת בפסל רוזה מיסטיקה ובפסל פטימה. ישו הרחמן שפך שוב את קרני חסדו בצבעים צהבהב ולבן. המלך הקטן נע ונתאיר באור בהיר, כמו גם יוסף הקדוש, וממעון לב הבתולה של ישו יצאו קרניים מליבו.
ישו רוצה לדבר אלינו: צאן קטנה אהובה, בני בחירי ואהבהי, מדבר היום שוב דרך ילדתי הרצונית, השומעת והנמוכה אן, שתדבר רק את דברי. לא מילה יצאה מפיה. בני בחירי ואהבתי, צאן קטנה, אלה שנותרו, אל תיראו. רדיפות אלו נמשכות. אם תשקעו באמת שלי, בתעודתי ובעדותכם לי, לעובדה הזאת, לא יקרה לכם דבר; להפך, אוכל לשפוך קרני חסדי ללביכם, קרניו שלי, קרני רחמים וקרני אהבה. (באותו הרגע, קרניים של אהבה בצבע זהב ואדום יצאו מליבו של ישו הרחמן).
כן, אין רצון שתהיה חגיגת הקורבן הקדוש שלי. אין רצון בכך. ממשיכים לשמוע את חוקיהם של הבישופים, שאינם באמת שלי. מוטו פרופריו זה הוכרז על ידי אביקודשי כדי שהחגיגה הקדושה הזאת תוחזר בכל הכנסיות וזה האמת יבוא לאור. אני, ישו המשיח, רוצה שתהיה חגיגת קורבן הקודש הזאת על ידי כל הכוהנים, בכבוד רב לקידושי.
אתם, בני הכהנים שלי, לא האמנתם בנוכחותי, בנוכחות אמיתית זו במשך זמן רב מאוד. עד מה התדרדרתם. עד מאין הייתם ממני, ישוע החביב עליכם, אליו הבטחתם בהסמכה לכהן: לשרת אותי ואתם משרתו את העם עכשיו. האם לא מזיהים את אמתי? הלא תשתויים עוד לי ולפני לבי של ישוע, לבישוע, אליו הבטחתם אמונה? לא שמרת עליה. אתם בטעות ובבלבול ואתם מוכרזים בלבול זה לעמי המאמין שעדיין רוצה להאמין.
אך אתם, רועי שלי, קראתי לכם להודות באמתי. עד כמה התחלשתם. עד מאן הייתם הודאתכם. לא נשאר דבר מהנאותכם. עד מה אמא השמימית שלי בוכה דמעות דמים על בני הכהנים שלה. עד מה היא סובלת. אם רק יכלו למדוד זאת לרגע, תרצו להתחרט מיד ולבוא אל סקרמנטי החרטה שלי ועשות הודאה טובה ונתנו לי את ההודה הזאת. מלוא חרטה תשבו, אתם, בני הכהנים האהובים עלי, שרחוקים ממני.
מתי תאמינו? כמה עוד צריך לעשות? כמה פעמים אמא שלי חייבת לבכות עליכם? מתי אתה מומר לחלוטין? האם עלי לייצר עבורכם חוויית פאולוס? כמה פעמים אזהרתי אותך דרך הכלי הרצוי שלי, אנני? כמה פעמים החזקתם במילים שלי בידיכם ודחתם אותן מתוך חלשות גמורה כדי שלא תוכל עוד לשמע את הבישוף שלכם. לא רוצים זאת, כוהני האהבה שלי. לבישופים שלי, אני קורא אליכם שוב: אספו את הרועים שלכם! הוליכו אותם יחדיו למזבח הקרבן שלי!
מה עצב לי, ישוע המשיח, בצאן קטן שלי. גם היא דוחה אתכם. תמצאו מהירות לארוחת הקרב הקדושה שלי ועשו הודאתו מלאת חרטה. אך עדיין שומעים לביישוף שלך. אני מחכה לכם, בני הכוהנים האהובים שלי. אין רוצה שכולם תפלו לתוך התהום הנצחית. האמינו לי, אתם עומדים לפני התהום ואתם תיפולו כאשר לא תשמעו לבסוף למילים ולתאמתי.
אני אוהב אותך ורוצה לקחת אותך בחזרה ואני מאוד עצוב בטריניטי עם אם השמים שלי. באו! חזרו! חזרו, בני הכהנים שלי, לבישופים שלי! זה הזמן! זמני הגיע, כי בואתי קרוב. אני בא בכל כוח וכבוד, ואם לא תחזרו עד אז, רע גדול ורוע מושלם יבוא עליכם, כי אז יהיה מאוחר מדי, אז אומר: אין אנוכי מכיר אתכם, הרועים שלי! אין אנוכי מכיר אתכם! מה עצוב ומר לך.
צבא קטן שלי, תודה על בואכם כאן לחגוג את ארוחת הקרב הקדושה שלי. אתם מנחמים את ליבנו. תודה לכם. תודה, בן הכהן האהוב שלי. תודה לאמארי האהובה שסיפקה לי את המרחב הזה. כמה אמלא את לבבכם בתודעה, שמחה ושלום, כי אני אוהב אותכם.
עַתָּה מְבָרֵךְ יָכוֹל לָכֶם בּשׁילוש הָאֱלוֹהִים, עִמּי אִמִּי הַקּדושה, כָּל מַלאכֵי וְקוֹדשי, עִמּי פּדריוּ פּיוּ, עִם יוֹסֵף הקּדוֹשׁ שׂה־זֶה הַבָּית הַקּטן יֻכְרָת לְשׁמוֹ, בּשֵׁם האָב וְהַבֵּן וְרוּחַ הקּודש. אָמֵן. חיוּ אהבה, כּי הָאַהֲבוֹת נוֹצְרָה לָנֶצַח. אָמֵן.
תְּהִלָּה וְכָבוד בּלי תָּקף, יֵשׁוּעַ הַמָּשׁיחַ בּסַגְדָּא הקּודש. מרים אהובה עִם הַיּלֶד, תּנוּ לָכֶם כּולָּנוּ בּרכָתְךֶם. אָמֵן.