הבוקר שאל אותי אדון ישוע: "וולנטינה, בתי, האם תבואי היום לחדרי העליון?"
עניתי: "אדון ישוע, הייתי רוצה לבוא לחדרך העליון, אך אינני ראויה."
הוא אמר: "לא הייתי מזמין אותך לו לא היית ראויה. הייתי רוצה שתנחמי אותי, שתהיי בנוכחותי, שתראי כיצד אני סובל למען האנושות, כיצד צליבתי חוזרת על עצמה."
מאוחר יותר, בעודי כורעת בכנסייה במהלך מיסאת יום ראשון, אמר אדוננו ישוע: "אל תיגעי בכסף המלוכלך כשיגיע תרומות הכנסייה."
"ברגע שהכהן יגש למזבח, עלייך לבוא אליי לחדרי העליון. אך לפני שתבואי, התחרטי על כל הפגיעות שגרמת לי השבוע."
אדוננו רואה כל דבר קטן. הוא ראה כיצד הרגשתי דיכאון במהלך השבוע.
אמרתי: "אדוני, אני מצטערת על כך שהרגשתי דיכאון."
היו גם דברים קטנים אחרים, אך כולם פגיעות כלפי אדוננו.
הוא אמר: "אמרי תפילת חרטה מכל הלב ובקשי ממני להיות רחום."
וכך עשיתי כפי שביקש, ופתאום מצאתי את עצמי בנוכחותו הקדושה.
הוא קינח שוב על העולם ואמר: "העולם אינו משתנה אלא רק הולך ומחמיר. חשיכת החטא מכסה את אופקי העולם. אנשים מחפשים רק בידור — הם אינם דואגים לנשמתם."
אמרתי: "סליחה, אדון ישוע, אך אולי הם לא מבינים. אולי תוכל להעניק להם יותר מרוח הקודש כדי להאיר את נשמותיהם ואז יבינו."
הוא אמר: "רצוני שהם יתחרטו ויבואו אליי מרצונם."
הוא דיבר גם על המלחמה ועל כל הצרות שבעולם.
הוא אמר: "רוסיה. רוסיה אינה נכנעת. היא עקשנית מאוד."
אדון ישוע אמר: "אני יודע שאת סובלת רבות למעני. אני באמת מעריך זאת. אך אל תדאגי — את ואני ניכנס לעידן החדש של הנפלאות בקרוב מאוד."
אמרתי: "אדון, אתה תמיד אומר זאת. מתי יגיע אותו נס?"
"הוא יגיע — תראי," הוא אמר.